"דביר אהב את המים, הם היו החמצן לנשמה שלו"

"דביר היה אדם שפיו וליבו שווים, אוהב את הבריות, חבר אמת, לוחם צדק ואיש של חסד ששאף תמיד להצטיין בכל אשר אהב. הוא היה ספורטאי, שחיין ומאמן שחייה שכל כך אהב את המים". כך מספרים אביחי וטלי, הוריו של דביר ברזני, שנפל ב-19 בנובמבר השנה (ו' בכסלו תשפ"ד) בקרב ברצועת עזה, במלחמת "חרבות ברזל", כשהוא רק בן 20.

דביר היה לוחם בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים, נלחם בחירוף נפש יחד עם חבריו לפלוגה על הגנת המולדת ועל הצלת תושבי קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. ביומנו האישי כתב דביר טרם נפילתו: "המשימה - לא לוותר! לנצח!" הוא למד בבית הספר דוגמא עוזיאל ובתיכון הימלפרב אשר היוו מקור לספיגת ערכים, אהבת הזולת ומקום לצמיחה והיה
חבר בתנועת הנוער עזרא. בגיל 13 הקים יחד עם חברו מתיכון הימלפרב את פרויקט תמי"ד, במסגרתו תוקנו כאלף מחשבים ונמסרו למשפחות. כהוקרה קיבלה הקבוצה את "אות הנשיא לנוער מתנדב".

הוריו מספרים עליו שהוא אהב אתגרי מחשבה, טכנולוגיה ומחשבים. הוא התאמן ב-street workout אשר קיבץ סביבו חברים ומתאמנים רבים, צעירים ובוגרים ממנו. הוא היה איש של חלומות ועשייה, כדי להספיק הכול בזמן, ובכל מקום שהיה פיזר אהבה וחסד, אמת וצדק בצניעות ובענווה.

"דביר שחה במשך 9 שנים", מספר אביחי בריאיון לאתר איגוד השחייה. "הוא התחיל ברמת רחל אצל המאמן איתמר כהן, שם למד את כל הסגנונות ולאחר שנתיים עבר לירושלים רבתי שהפכה מהר לבית עבורו במשך שבע שנים ושם הוא התאמן תחת מנו מאי".
דביר הצטיין בעיקר במשחי החתירה הקצרים, והתאמן עד הגיוס בקבוצת הבוגרים התחרותית של האגודה. "הוא תמיד אהב להגיד לי שהוא ספרינטר", מציין אביו. בנוסף, היה דביר בוגר קורס מדריכי שחייה והדריך ילדים במועדון. לאחר גיוסו, כאשר יצא לחופשות מהצבא, היה מגיע לשחות עם הקבוצה וגם התחיל לשחות במים פתוחים.

"הוא אהב את המים, תמיד אמרתי שהוא נשם יותר טוב מתחת למים מאשר בחוץ באוויר הפתוח. המים היו חמצן לנשמה שלו. הוא היה ילד עם בעיות של קשב וריכוז ואני לא אשכח שפעם הוא אמר לי ולאשתי שבמים יש לו שקט. המים עזרו לו לריכוז ועשו לו טוב, הוא נהנה לשחות. הוא גם מאוד אהב את הקבוצה שלו בשחייה, אהב את המסגרת, את האנשים, את החברה".
  "התחלתי גם לשחות בירושלים רבתי, השחייה מחברת אותי לדביר", מספר אביחי. "זה נותן לי כוח להמשיך וגם להיות קרוב אליו. כל רגע בבריכה אני חושב עליו, מרגיש שהוא שוחה לידי, שהוא מעודד אותי. אני פוגש בבריכה גם את החברים ששחו עם דביר בקבוצה. כשאני יושב על שפת הבריכה אני מרגיש כמה הפרק הזה בחייו של דביר היה משמעותי, החברים לקבוצה, האימונים, ההתמדה, הנחישות, החברות והרעות - הכול מתחבר לחייל הגיבור שהוא היה ולגבורה שלו בלחימה בקיבוץ בארי וברצועת עזה".

"אני מתכונן כעת לצליחת הכינרת הקרובה. לפני שנהרג, דביר נרשם לצליחה והיה אמור לצלוח. הוא אפילו התנדב להישאר בבסיס בראש השנה כדי שיוכל להשתחרר בסופ"ש של הצליחה. אבל הוא הגיע הביתה והיה מפורק ושכנעתי אותו לא ללכת. אמרתי לו - 'שנה הבאה אתה תהיה משוחרר, אני גם אתאמן ואעשה אתך יחד את הצליחה'. וכעת לקחתי על עצמי לצלוח את הכינרת לזכרו".

בדצמבר קיים איגוד השחייה טקס מיוחד לזכרו לפני פתיחת תחרות "ההזדמנות האחרונה" שהתקיימה בבריכה הלאומית במכון וינגייט. משפחת ברזני נכחה בטקס והאב אביחי סיפר על בנו. עוד נשאו דברים יו"ר איגוד השחייה דאז, מיקי חליקה, ומאמנו של דביר בירושלים רבתי מנו מאי. בנוסף התקיים מרוץ באלוני יצחק לזכרם של 3 חיילים, ביניהם דביר, ובסניף עזרא בהר חומה הכינו ציור קיר ענק עם דמותו.
 
לצפייה בטקס לזכרו

כריס פיצ'וגין, ששחה עם דביר יחד בירושלים רבתי, סיפר עליו: "דביר ואני הכרנו לראשונה כשהגעתי לקבוצה בירושלים בגיל 18. דביר היה ילד שקט, שאפתן, חושב על הזולת וחזק פיזית מאוד. הקשר שלי עם דביר התחזק מאוד במהלך תקופת הקורונה, כשהיינו עושים אימוני משקל גוף שבהם הוא הצטיין, והיינו מאתגרים אחד את השני ודוחפים אחד את השני להשתפר. דביר היה מגיע לבריכה בכל פעם שהיה לו אפילו יום מנוחה מהצבא, והוא היה מספר כמה הוא נלחם, ועל כמה הוא מוותר על מנת להגיע לתפקיד אליו כ"כ שאף ובסוף צלח. ההתלהבות שלו והאושר שהיה לו מזה היה ניכר מאוד לעין. דביר היה חבר תומך, דוחף ותמיד דאג לכל חברי הקבוצה, תמיד שאל לשלום כולם ורצה שלכולם יהיה טוב. כל משפחת ירושלים רבתי תזכור את דביר לכל החיים בתור הבן אדם הטוב שהיה".